פסק-דין בתיק עת"מ 24979-04-13

1.         עתירה לביטול הליכי גבייה שנוקטת המשיבה כנגד העותרת בגין חובות ארנונה ויתרת חוב היטל ביוב. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת רק בגביית יתרת חוב היטל הביוב וההכרעה נדרשת בשתי סוגיות; האחת, האם רשאית המשיבה לנקוט בהליכי גבייה בטרם הפך חוב ההיטל לחלוט, דהיינו, בטרם הוכרעה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית משפט זה; השנייה, מהי יתרת החוב העדכנית.

נדון בשאלות כסדרן ונפתח בתיאור הרקע.

רקע

2.         העותרת מחזיקה מפעל באזור התעשייה בר-לב המצוי בתחומי המועצה האזורית מטה אשר (להלן: "המועצה"). בין העותרת למועצה התגלעו במשך השנים מחלוקות שונות הנוגעות לחיובי ארנונה שהושתו עליה ולחיובים בגין היטלי פיתוח לרבות ביוב.

            מחלוקות אלו הגיעו גם לפתחו של בית המשפט וניתנו בעניינם פסקי דין שונים. בין היתר ניתן ביום 20/11/12 פסק דיני בעמ"נ 14629-04-11 בגדרו התקבל ערעורה של המועצה על החלטת ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"), והעותרת (ביחד עם שתי עותרות נוספות) חויבה לשלם למועצה היטל ביוב (להלן: "פסק הדין בעניין היטל הביוב").

3.         על פסק הדין בעניין היטל הביוב הוגשה על ידי העותרת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון אשר טרם נדונה. חשוב להזכיר כי ביום 28/11/12 הגישה העותרת בקשה במסגרת עמ"נ 14629-04-11 הנ"ל לעיכוב ביצוע פסק הדין אך בקשתה נדחתה בהחלטתי מיום 5/12/12 (בקשה מס' 11).

4.         חיובי הארנונה אותם נדרשה העותרת לשלם נדונו אף הם בבית משפט זה בהליכים שונים; שלוש עתירות שהגישה העותרת בגין דרישות הארנונה לשנים 2007- 2009 (עת"מ 348/08, 446/08, 2111-03-09) עדיין תלויות ועומדות בפני כב' השופטת ב' בר זיו. עתירה לגבי החיובים לשנת 2010 הוכרעה על ידי כב' השופט אליקים בעת"מ 46821-02-10 ועתירות לגבי השנים 2011, 2012 הוכרעו על ידי בעת"מ 49657-03-11 ועת"מ 30492-02-12. בפסקי הדין לשנים 2010 - 2012 התקבלו העתירות ובוטלו חיובי יתר ארנונה שנדרשו מהעותרת.

5.         בעתירה הנוכחית טענה העותרת כי המועצה פועלת שלא כדין לגביית חובות ארנונה לשנים שבמחלוקת ולגביית היטל הביוב נשוא בקשת רשות הערעור על פסק הדין בעניין היטל הביוב. על כן עתרה למתן צווים האוסרים על המועצה לנקוט בהליכי גבייה ובמיוחד לביטול עיקול שהטילה המועצה על כספים המגיעים לעותרת בחשבון הבנק.

6.         בתשובת המועצה לבקשה לצווים זמניים הבהירה המועצה כי היא מסכימה לעיכוב וביטול כל הליכי הגבייה בכל הנוגע לחובות הארנונה השנויים במחלוקת (סעיף 4 לכתב התשובה בבקשה מס' 1), כך שנותר לדון רק בטענת העותרת לעיכוב הליכי הגבייה של יתרת החוב בגין היטל הביוב.

7.         ביום 26/11/12, לאחר מתן פסק הדין בעניין היטל הביוב שלח בא כוח המועצה לבאי כוח העותרת דרישה לתשלום היטל הביוב (נספח ז-1 לעתירה). במכתבו פירט את יתרת חוב ההיטל שעמדה על סך של 5,246,134 ש"ח נכון למועד המכתב. בתגובה הודיע בא כוח העותרת כי לפי חישובי העותרת יש לתקן את הדרישה. על פי טענת העותרת היה על המועצה להפחית מסכום הדרישה סך של 800,000 ש"ח ששולמו כמקדמה על חשבון החוב. כן היה עליה להפחית סך השווה ל - 5% מקרן ההיטל, בהתאם להסכמים שבין המועצה למנהלת אזור התעשייה בר-לב, הפחתה שנועדה לשקף השתתפות של בעלי המפעלים בעלויות הפיתוח.

            לאור האמור טענה העותרת כי יתרת החוב בגין היטל הביוב הינה רק 2,589,809 ש"ח. סכום זה, בצירוף חוב ארנונה שלא היה שנוי במחלוקת, שולם בהמחאה על סך כולל של 4,517,078 ש"ח (נספח ז-2 לעתירה).

8.         בין באי כוח הצדדים הוחלפו מכתבים שונים בהם לא הושגה הסכמה על יתרת החוב. חשוב להדגיש כי המועצה לא כפרה בקבלת המקדמה אולם טענה כי על פי דרישת העותרת הועברה המקדמה לתשלום חוב ארנונה שהייתה חייבת העותרת ועל כן מקדמה זו אינה יכולה להוות בסיס להפחתת חוב ההיטל. לגבי הפחתת 5% מהקרן, על פי ההסכם עם מנהלת אזור התעשייה בר-לב, נטען כי הפחתה זו בוצעה.

            הואיל ולא הושגה הסכמה בין הצדדים, החלה המועצה בנקיטת הליכי גבייה, לרבות הטלת עיקולים. נקיטת הליכי הגבייה עומדת במוקד העתירה הנוכחית.

ההליכים ועיקרי הטענות

9.         בד בבד עם הגשת העתירה הגישה העותרת בקשה לצו ביניים לעיכוב הליכי הגביה. ביום 5/5/13 נערך דיון בבקשה לצו ביניים שבסופו ניתנה לצדדים שהות להשגת הסדר. כן נקבע כי אם לא יושג הסדר יוכלו הצדדים להגיש השלמות טיעון ולהודיע עמדתם לגבי הצורך בקיום דיון נוסף בעתירה. באי כוח הצדדים הגישו טיעון משלים בכתב וויתרו על קיום דיון בעתירה לגופה ועל כן הובאה העתירה להכרעתי כעת.

10.        כאמור, הצדדים חלוקים הן על יתרת חוב היטל הביוב ועל סמכותה של המועצה לנקוט בהליכי גבייה של יתרת החוב. לגבי יתרת החוב טוענת העותרת כי עם קבלת דרישת החוב המקורית, כבר בשנת 2002, שולמה מקדמה על סך של 800,000 ש"ח. לאחר שהתקבלה החלטת ועדת הערר, בגדרה נקבע כי העותרת אינה חייבת בתשלום ההיטל, ביקשה העותרת את השבת המקדמה. כן ביקשה כי ההשבה תבוצע בדרך של קיזוז חוב הארנונה והשבת היתרה (נספח 2 לטיעון המשלים). בדרישה זו ציינה העותרת כי סכום ההשבה עומד על סך של 1,438,480 ש"ח. סכום זה, כך נטען, לא הושב לעותרת.

            העותרת מדגישה כי בחישוב דרישתה להשבת סכום המקדמה לא ערכה חישוב של ריבית דריבית. עוד טוענת העותרת כי לאחר שהתקבל פסק הדין בעניין היטל הביוב נשלחה אליה דרישת המועצה. בדרישת המועצה, כך נטען, חושב חוב ההיטל על פי שיעורי הריבית הקבועה בדין, כאשר הריבית חושבה כריבית דריבית (כלומר מצטברת על הקרן ועל הריבית).

11.        עוד מציינת העותרת כי קיים הבדל בין שיעור הריבית שבו חושבה השבת המקדמה (0.5% לחודש) לשיעור הריבית שבו חושבה יתרת החוב (0.75% לחודש). ההפרשים בשיעור הריבית וההפרשים בחישוב הריבית המצטברת, הם בבסיס ההפרש בין חישובי הצדדים.

12.        עוד טוענת העותרת כי בהתאם לפקודת המסים (גבייה) ולאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: "אכרזת המסים"),  אין לגבות חוב השנוי במחלוקת. הואיל וחוב היטל הביוב מצוי בדיון בבקשת רשות הערעור שהגישה העותרת, מנועה המועצה מלנקוט בהליכים לגבייתו.